הרבי שלא הפסיק לרדוף אחרי הכבש הסורר

הוא רץ בכל כוחותיו.
השמש להטה בעוז, הוא הזיע כהוגן, והכבש הקטן רק הגביר את מנוסתו.

אבל לכל דבר יש סוף, והגדי הקטן הבהיר סוף-סוף לאן הוא רץ בכזאת בהלה: הוא נעצר ליד מקור מים ושתה ממנו לרוויה.

הרועה התנשף, נתן לבעל החיים להרוות את צמאונו, ורק כשסיים, התכופף אל הגדי, הרים אותו על הכתף והחל צועד בחזרה לעדר שהמתין לו בצייתנות.

***

הרועה היה לא אחר מאשר משה רבנו, שבמקצועו הקודם היה רועה את בהמותיו של חותנו – יתרו.

אלוקים ראה את הטיפול הפרטני של משה בצאן, הוא אהב את הרעיון שמשה לא ויתר על כבשון שובב שברח מהעדר, רדף אחריו במנוסתו, וכשהגדי התעייף לא אמר לו משה "זאת בעיה שלך, ברחת מהעדר, עכשיו תחזור לבד", אלא הרכיב אותו על הכתפיים באהבה ובסלחנות.

לכן בחר אלוקים במשה להיות הרועה והמנהיג הראשון של עם ישראל, הוא רצה שיהיה ליהודים מנהיג שיודע לרדת לרמתו של ילדון קטן ולתסבוכיו של צעיר, וגם כשיהיה יהודי שובב שיברח מהעדר וימרוד במוסכמות, ידאג משה לרדוף אחריו, להגיע למקום בו הוא נמצא, ולהביא אליו את האור.

***

כשאתה מסתכל סביב ורואה את פעולותיו של הרבי מלובביץ', אתה מזהה מיד את מאפייניו של משה רבנו.

אתה שומע על שליח מיוחד ששלח הרבי בערב פסח לעיר נידחת באפריקה, בכדי להביא שלישיית מצות למשפחה יהודית בודדה, אתה רואה את החבדניקים עומדים בדיזנגוף סנטר ומציעים תפילין ונרות שבת, אתה מגיע לסוף העולם ורוצה להעיף את כל המוסכמות, ופוגש שם שוב את אותו חבדניק שמציע לך באותו חיוך את אותם תפילין ונרות שבת.

לבחורה שעמדה על סף חתונה עם גוי, וכולם כבר נואשו ממנה, ביקש הרבי למסור: "שתדעי שישנו בברוקלין יהודי שאינו יכול להירדם בלילה, בגלל מחשבתך להתבולל".

יש רבנים שיש להם אלפי תלמידים, יש אדמו"רים שיש להם עשרות אלפים, אבל הרבי מלובביץ' דאג דאגה אישית למיליוני יהודים, גם לאותם גדיים שובבים שברחו מהעדר.

***

השבת – ג' בתמוז – חל יום השנה ה-21 לפטירתו של הרבי. היום הזה אינו נחלתם של חסידי חב"ד, הוא שייך אלי, אליך, ולכל יהודי ברחבי הגלובוס.

בואו ניקח את היום הזה להוסיף בטוב.

שבת שלום!

הרב מנחם טייטלבוים
חב"ד בכרם התימנים

הפגנות במצרים, מכת בכורות: השבת הגדולה מכולם

כיכר תחריר הומה אדם.
מצרים זועמים מנופפים באגרופים קמוצים.
העבדים היהודים טוענים שתיכף יקריבו את קרבן הפסח שלהם, ואז יהרוג האלוקים את בכורי מצרים - מכת בכורות.
הבכורים מפגינים, דורשים לשחרר את היהודים מיד.
הצבא המצרי מתנגד.
זה מתלהט למלחמה בה מכה האויב את האויב.
***
כל זה קורה לפני 3327 שנה. השבת שלפני פסח מוקדשת לנס המיוחד הזה.
השבת נקראת "שבת הגדול", זה לא סתם נס בו מכה האלוקים את האויב, זו מציאות מופלאה בה האויב משמיד את עצמו.

נס גדול. שבת הגדול.
***
איך נראה לכם השם "נמרוד"?
הוא היה הכופר הראשון. עובד אלילים, מורד באלוקים.
איש אחד חזר בתשובה, ורצה לשנות את שמו מ"נמרוד" למשהו עם צליל יהודי יותר.
הרבי מלובביץ' הציע כיוון מפתיע: אתה תמרוד במוסכמות, ביצר הרע ובתאוות.
תישאר "נמרוד", רק תחליף את יעד המרידה.
וזה אותו עיקרון: כשמשתמשים בחושך עצמו לגרש את החושך, התוצאה עוצמתית הרבה יותר.
***
שבת הגדול קרה בו נס גדול, והוא מכוון אותנו לעיקרון גדול: לא לדכא את האנרגיה שמובילה אותנו למקום הרע, אלא להפוך אותה לאנרגיה טובה.
***
שבת (הגדול) שלום!

למי הצביע אלוקים לפני 3300 שנה

יש לנו פיצול אישיות.
לפני תשעה חודשים בדיוק, נחטפו שלושה יקירים. ואז שמענו בכל מקום: כולנו אחים, שובו אחים!
קראו את החדשות היום ותחשבו שאין מפולג ומסוכסך כמו העם הזה.
מה נסגר איתנו?!
***
אב הטיפוס של בית המקדש מוקם במדבר.
אלוקים מצוה את העם שזה עתה יצא ממצרים להקים "משכן".
המשכן הוא מבנה עראי העשוי יריעות עור, בד ועצים, והוא מאוכלס בכלי זהב לעבודת הכהנים.
נבחרו גם שני אמנים לפקד על המלאכה. ההרכב מפתיע: האחד בצלאל. בן למשפחה המיוחסת ביותר (אחיינו של משה רבינו בין השאר). השני, אהליאב, מהעשיריון התחתון, מדלת העם.
***
לא מעטים הרימו גבה על המהלך הזה, אבל המסר היה ברור:
המשכן נבנה מתרומות העם כולו. העני נתן מעט צמר, והעשיר זהב. מעמד הביניים תרם נחושת או קצת עצי שיטה.
אז (כמו היום...), חשו העשירים שהמשכן שלהם.
וכאן הגיע המינוי המפתיע שהבהיר לכולם: מבחינתו של האלוקים כולם שווים, המיוחס והפשוט שבעם.  בצלאל ואהליאב.
***
אז, ב"שובו אחים" היינו כולנו יחד, 'אהליאבים' ו'בצלאלים'. למה? כי כשמדובר בחיי בן משפחה נמחקים הבדלי מעמדות.
אבל במערכת הבחירות ההזויה הזו, ברור שיש ימין, שמאל, חברתי, עדתי וסביבתי. נאיבי יהיה מי שינסה למחוק את ההבדלים הללו.
אבל חובה לחזור 3300 שנה אחורה: דווקא כשהפילוגים אז היו כל כך מודגשים, בחר האלוקים את בצלאל ואהליאב והכריז: דוקא שניהם, לאותו תפקיד, בגלל ההבדלים.
***
בפרשת השבוע נקרא על אהליאב ובצלאל ונזכור:
חלקנו 'אהליאבים', אחרים 'בצלאלים'. אף אחד לא מצפה שנטשטש את ההבדלים.
אלוקים כן מצפה שנזכור את המשותף: כולנו יהודים.
ואהבת לרעך כמוך.
שבת שלום!
הרב מנחם טייטלבוים
כרם התימנים

אסתר המלכה המורעבת, ונאום ביבי בקונגרס

היא היתה מורעבת.
72 שעות היא לא נגעה באוכל ולא שתתה טיפת מים. לא שחסר לה משהו, מה שרק יתחשק לה יוגש מיד על ידי שבע משרתות.
רועדת וחיוורת היא החלה את דרכה לארמון.
היא נחושה במטרתה, למצוא חן בעיני בעלה, המלך, ולבטל את החוק שהעביר על השמדת היהודים.
וזה היה חסר סיכוי. כל טיפת יופי שהיתה בה נמוגה בשלושה ימים של צום טוטאלי.
זו ממש התאבדות.
לאן נעלם ההגיון של אסתר המלכה?
***
אז מה, ביבי צריך לנסוע לקונגרס, או שלא כדאי לעצבן את אובמה?
ואיך נינצל מהגרעין האירני?
לאסתר המלכה יש טיפ קטן עבורנו.
***
איך זה בכלל שאלוקים נתן להמן ואחשוורוש להעביר חוק על השמדת העם היהודי?
דבר כזה לא קורה סתם כך, אלוקים מנהל את העולם, והוא רצה לעורר את העם ששכח קצת את הזהות היהודית ואת מצוות האלוקים.
ואסתר הבינה שאם היא רוצה לבטל את הגזירה, הטיפול צריך להיות מהשורש:
דבר ראשון לחזור בתשובה. להראות לאלוקים, שהנה התזכורת עבדה, הבנו את הרמז, ואפשר כבר לכבות את השעון המעורר.
היא ביטאה זאת בצום של שלושה ימים. היא, נערותיה וכל העם אשר בשושן הבירה צמו והתפללו.
השאר כבר פחות משנה, תהיה יפה או פחות, חיוורת או חיונית. אם אלוקים יתרצה, הוא כבר יסדר הכל. והוא כל יכול.
***
אז זהו זה, בפורים הקרוב נזכור, שהדרך לשקט מאירן עוברת בסידור התפילה, במטבע לצדקה, במזוזה כשרה, במצוה קטנה ובעוד אחת.
הקשרים עם הדוד מאמריקה חשובים, אך ללא הקשר עם האלוקים הם חסרי תועלת.
"שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם, בזמן הזה".

שבת שלום!
הרב מנחם טייטלבוים
כרם התימנים, תל אביב

כן, כל יום פורים. ומי פינה את החניה?

ארבעים דקות הוא חיפש חניה.
שוב ושוב סובב באותם הרחובות, חיכה לטויוטה האפורה שתצא (בסוף היא נשארה שם), ניסה להשתחל בין המאזדה לקאיה (אפילו סמארט לא היה נדחף שם), ועוד רגע יפסיד את הפגישה.
ואז צעק לאלוקים: "אם אתה מוצא לי חניה אני תורם לצדקה 100 ש"ח". באותו רגע זז הג'יפ שחנה מטר משם. הוא שעט אל החניה תוך שהוא מפטיר: "היי, אלוקים, עזוב אותך מהעיסקה, הסתדרתי לבד".
***
נס גדול היה ליהודים בפורים. מה היה שם בדיוק?
אז זהו, ששום אש לא ירדה מהשמים, לא נקרע ים-סוף לשניים, וגם לא עצרה השמש בצהריים.
צירוף מקרים. זו מילת המפתח למה שקרה בפורים.
***
ולמי שלא בדיוק זוכר: המן, ראש השרים באמפריה הפרסית של אחשוורוש, מעביר חוק על השמדת היהודים בכל רחבי הממלכה.
במקביל, אסתר היהודיה נלקחת לארמון ואחשוורוש בוחר בה למלכה. דודה, מרדכי, מציל את המלך מהתנקשות שומריו.
המן זומם לתלות את מרדכי שמזלזל בו על עץ גבוה, אבל ביש מזל הוא המן: באותו לילה שבא לבקש אישור מהמלך לתליה, מתקשה אחשוורוש להרדם וקורא בספר הזכרונות על מרדכי שהציל את חייו.
העניינים מתגלגלים מהר, המן נתלה על העץ שהכין למרדכי, היהודים מנצחים את האויבים, והחגיגה נקבעת בלוח השנה לי"ד באדר - פורים.
***
לא שמענו כאן על איזה נס דרמטי, אבל כל בר דעת יבחין שמישהו משך כאן בחוטים וסידר את הצלת העם.
פורים, בשונה מחגים אחרים, מסמל את הניסים הנסתרים, אלו שמתחבאים מאחורי זה ש"מזל שפספסתי את האוטובוס", "במקרה פגשתי מישהו שבדיוק מתמחה בזה", או "עברתי שם שניה לפני שהענף קרס".
בכל המקרים הקטנים הללו, הבחירה בידינו: האם נתייחס לזה כמקרה זניח, או שנשכיל לזהות את האלוקים שמלווה אותנו באהבה, מעניק לנו מתנות קטנות ומפנק אותנו בניסים יומיומיים.
***
הערב הוא ראש חודש אדר, שבועיים בדיוק לפני חג הפורים. זה הזמן ללמוד מנס הפורים, ולראות את הניסים השגרתיים שבחיינו.
***
נזכור תמיד להסתכל דרך המשקפיים הנכונות.
חודש טוב ושמח!
הרב מנחם טייטלבוים

אריסטו והארנבת, המוסר המתעתע

בושה! אין מילה אחרת לתאר את הקלון בו נתפס אריסטו, הפילוסוף היווני הדגול.
התלמידים מצאו את מורם הנערץ כשהוא בולס נתחי בשר מדממים מהארנבת האומללה שבידו, תענוג יווני קדום ומפוקפק...
החכם היווני לא נבהל: "כעת אינני אריסטו, אני 'אריסטו' רק כאשר אני עסוק ביצירת והפצת הפילוסופיה שלי".
***
קולות וברקים. ענן כבד. קול שופר חזק מאוד.
בפרשת השבוע מתואר מעמד "מתן תורה" על הר סיני.
לפני כמעט 3333 שנה התרחש המאורע המכונן של העם היהודי, אלוקים ירד אלינו על הר סיני וציווה אותנו את עשרת הדיברות.
מה יש שם בעצם, בדקתם פעם?
זה מפתיע, אלו הם העקרונות הבסיסיים ביותר לקיומה של חברה: לא תגנוב, לא תרצח, עדות שקר, כיבוד הורים ועוד.
אז על מה בעצם המהומה? האם עבור דברים פשוטים כל כך, צריך "קולות וברקים"?
***
החוק הוא נזיל. המוסר האנושי עוד יותר.
אסור לגנוב. ואם זה שווה גרוש וחצי? ואם אגנוב בכדי להציל את העסק ואחזיר מאוחר יותר? ואם אני חושב שהוא מרשה לי לקחת?
אך התורה מצווה לא לגנוב. וזהו. כאן אין פירצות ואין תירוצים. מה שמשקיט ומספק את המצפון האנושי, אינו משחק מול הציווי האלוקי.
***
עשרת הדיברות הם עקרונות בסיסיים, נכון. אך אם עקרונות אלו מונעים רק מהיושרה והמצפון, במוקדם או במאוחר הם יסדקו.
גרמניה היתה ערש התרבות, המוסר והנימוס. אך בין רגע הפכו מליונים מאזרחיה לחיות טרף, בשם אותו המדע ואותה התרבות.
אריסטו היה איש רוח ופילוסוף דגול, אך כשנתפס במעשה ברברי לא הניד עפעף.
***
לימוד החוק עושה אותך עורך דין,
לימוד פילוסופיה הופך אותך למרצה.
לימוד התורה מוביל אותך להפנים וליישם אותה.
פה מתחיל ההבדל.
שבת שלום!
הרב מנחם טייטלבוים
חב"ד בכרם התימנים

די להתלונן!

די להתלונן!
-"וילונו העם על משה לאמר, מה נשתה".
-"וילונו כל עדת בני-ישראל על משה ועל אהרן... כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה".
"-ויצמא שם העם למים, וילן העם על משה".
שלוש תלונות. כולן רק בפרשה שנקרא השבת. השאר, והן לא מעט, מפוזרות לאורך סיפור המסע ממצרים אל ארץ האבות.
***
משה רבנו, משכנע את העם לבטוח באלוקים, מנחית על המצריים את עשרת המכות, קורע את הים ויוצא עם היהודים ממצרים, בדרך לארץ המובטחת.
ואופס, רגע לפני שחוצים את הירדן, "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב". משה נותר מאחור ונקבר במדבר.
בעצם לא רק הוא. כל מאות אלפי היהודים שהוציא משה ממצרים מתו במדבר.
זה התחיל במרגלים שנשלחו לבחון את הארץ, וחזרו עם סיפורי אימים על ענקים שמשוטטים בה והמשיך בהתבכיינות העם שמאס בארץ המובטחת.
סוף הסיפור הכואב היה, שהאלוקים סלח לעם, אך שלח אותם להסתובב עוד 40 שנה במדבר, במהלכם מתו כל אלו שמאסו בארץ. רק הדור הבא זכה לחצות את הירדן.
***
משה לא היה שותף לחטא הזה, אך גם הוא נשאר במדבר. הרועה הנאמן אינו נוטש את צאנו, גם לא בעת שהם נענשים.
אותו עם שלא פסק מלהתלונן ולהתמרד - "כי עם קשה עורף אתה", אותו עם שמעד שוב ושוב, אך משה ממשיך לאוהבם ומוסר נפשו בעבורם. זהו סיפורו של מנהיג אמיתי.
בעידן של פוליטיקה רקובה, יש לנו הרבה מה ללמוד מהמנהיג הראשון.
***
היום, יום שישי, מלאו 65 שנה ליום שבו החל הרבי מלובביץ' את מנהיגותו.
הרבי, כמשה רבנו, מסר את נפשו עבור כל יהודי קטן כגדול, דתי או לא, מעמד הביניים, שועי עולם, או דלת העם. את כולם אהב בכל לבו, ולכולם דאג והתמסר.
מנחם בגין ז"ל, תיאר פעם את גודל התפעלותו מהרבי שמעולם לא ביקש ממנו מאום, על אף שהיה מקבלו לשיחה ארוכה כל אימת שהיה מבקר בניו יורק.
כשביקש ממנו הרבי פעם טובה אישית, נדרך בגין, והנה הרבי מספר לו על נערה צרפתיה העומדת להינשא לגוי והעסק נראה אבוד. "אתה דובר צרפתית", אמר לו הרבי, והפציר בו "בדרכך לארץ עצור בפאריז, ודבר על לבה, אולי אתה כדמות מפורסמת תוכל להניא אותה מכך".
***
אותה נערה אלמונית מפאריז, ועוד מליוני יהודים פשוטים ומיוחדים, היוו תמיד את מושא דאגתו של הרבי.
והוא תמיד הזכיר: אין לזלזל בכוחה של מצוה קטנה. הנחת תפילין, נר של שבת, או מטבע לצדקה.
שבת שלום!
הרב מנחם טייטלבוים
כרם התימנים, תל אביב