בדיוק היום - עשרה בטבת - לפני 2439 שנים, התרחש המאורע המתואר בספר מלכים ב' (פרק כה):
"בחדש העשירי בעשור לחדש, בא נבכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם, ויחן עליה, ויבנו עליה דיק סביב".
וכבר אלפי שנים שביום הזה אנו צמים, ומציינים את המצור שהוטל על ירושלים, מצור אכזרי שנמשך כשנה וחצי, ואשר הוביל לחורבן בית המקדש הראשון ולגלות העם היושב בציון.
***
המצור הוא דבר נורא: רעב, מחלות, חוסר אונים ומוות.
בכדי להיות תחת מצור איננו צריכים להצטנף תחת חומות ירושלים ולהתחמק מאבני הקלע של הבבלים, אנו שרויים במצור תודעתי או ממשי לעיתים תכופות!
כאשר אנו משתייכים לדעת מיעוט בחברה בנושא מסויים, אנו נצורים ועסוקים במגננה תמידית.
כאשר אנו נתונים למתקפה כרונית של טרור זהו מצור המנקר תמיד בתודעתו של כל תושב באשר הוא.
גם כאשר צועדים במקום שאינו סימפטי בשעת לילה מאוחרת, הגוף מתכווץ בפחד, והוא נצור תחת חרדתו.
***
מצור אמיתי הוא אכן נורא, גם מצור מכל סוג שיהיה אינו נעים כלל.
אך התורה מעניקה לנו תובנה חשובה, כמעט קריטית: בכל דבר רע טמונה נקודת אור, ואם נשכיל להגדיל אותה, היא תגרש את החושך, ותהפוך את הקושי למנוף ולצמיחה.
המצור מלכד את הנתונים בתוכו: בתקופת צוק איתן יכולנו לחזות באנשים מכל המעמדות מצתופפים במתחם צר ומוצאים שיח משותף.
כאשר אני בדעת מיעוט ארגיש קירבה אוטומטית לסובר כמותי, ובצעידה בסמטה חשוכה אתחבר מיד לצועד לצידי ואשאב ממנו עידוד.
המצור מאחד ומוצא את המשותף ביננו, גם בין אלה שלא יכולת שיחברו לאיזשהו דיאלוג בסיסי.
***
עשרה בטבת הוא הזמן לעצור לרגע, להרהר במצורים הקיימים בנו, ולנסות להשתמש בהם כדלק לחיבור ולקירבה עם הנצורים איתנו.
וכשהילדים מתקרבים זה לזה ומאוחדים יחד, האבא רווה נחת ומעניק להם מכל הלב. וכפי שאנו מתפללים בכל יום לאבא שבשמיים: "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך".
"בחדש העשירי בעשור לחדש, בא נבכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם, ויחן עליה, ויבנו עליה דיק סביב".
וכבר אלפי שנים שביום הזה אנו צמים, ומציינים את המצור שהוטל על ירושלים, מצור אכזרי שנמשך כשנה וחצי, ואשר הוביל לחורבן בית המקדש הראשון ולגלות העם היושב בציון.
***
המצור הוא דבר נורא: רעב, מחלות, חוסר אונים ומוות.
בכדי להיות תחת מצור איננו צריכים להצטנף תחת חומות ירושלים ולהתחמק מאבני הקלע של הבבלים, אנו שרויים במצור תודעתי או ממשי לעיתים תכופות!
כאשר אנו משתייכים לדעת מיעוט בחברה בנושא מסויים, אנו נצורים ועסוקים במגננה תמידית.
כאשר אנו נתונים למתקפה כרונית של טרור זהו מצור המנקר תמיד בתודעתו של כל תושב באשר הוא.
גם כאשר צועדים במקום שאינו סימפטי בשעת לילה מאוחרת, הגוף מתכווץ בפחד, והוא נצור תחת חרדתו.
***
מצור אמיתי הוא אכן נורא, גם מצור מכל סוג שיהיה אינו נעים כלל.
אך התורה מעניקה לנו תובנה חשובה, כמעט קריטית: בכל דבר רע טמונה נקודת אור, ואם נשכיל להגדיל אותה, היא תגרש את החושך, ותהפוך את הקושי למנוף ולצמיחה.
המצור מלכד את הנתונים בתוכו: בתקופת צוק איתן יכולנו לחזות באנשים מכל המעמדות מצתופפים במתחם צר ומוצאים שיח משותף.
כאשר אני בדעת מיעוט ארגיש קירבה אוטומטית לסובר כמותי, ובצעידה בסמטה חשוכה אתחבר מיד לצועד לצידי ואשאב ממנו עידוד.
המצור מאחד ומוצא את המשותף ביננו, גם בין אלה שלא יכולת שיחברו לאיזשהו דיאלוג בסיסי.
***
עשרה בטבת הוא הזמן לעצור לרגע, להרהר במצורים הקיימים בנו, ולנסות להשתמש בהם כדלק לחיבור ולקירבה עם הנצורים איתנו.
וכשהילדים מתקרבים זה לזה ומאוחדים יחד, האבא רווה נחת ומעניק להם מכל הלב. וכפי שאנו מתפללים בכל יום לאבא שבשמיים: "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך".
